<h1>כתוב שם לראב"ד</h1>
<h2>דף ז.</h2>
במאור דף י"ח: ד"ה תנן התם אלו דברים. כתוב שם. [א"ר יוחנן כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה וכו', דהכא בעיקר הרגל והתם שלא בעיקר הרגל. והאי אבל אינו משמש כלל בלשון מחלוקת]. הכי נקטינן פירושא מן הרב ר' משה ב"ר יוסף ז"ל. אמר אברהם. אף אנו מקובלים מפי הירושלמי [חגיגה פרק א' הלכה ב'], דגרסינן התם אמר רבי יוחנן מעה כסף שתי כסף דבר תורה, תנא ר' אסא קמיה דרבי יוחנן ראיה כל שהוא חכמים הם שאמרו מעה כסף שתי כסף, כהדא דתני רבי הושעיא ולא יראו פני ריקם אפילו כל שהוא, הוי דן אמר חכמים שאמרו מעה כסף שתי כסף. א"ר יוסא ב"ר [בון] ר' יוחנן כדעתיה ורבי הושעיא כדעתיה, רבי יוחנן כדעתיה דן אמר כל השעורין הלכה למשה מסיני. הוי דן אמר מעה כסף שתי כסף דבר תורה. רבי הושעיא כדעתיה דן אמר כל האוכל אסור בזמן הזה צריך לרשום את השיעור שמא יעמוד בית דין אחר משנה עליו את השיעורין. הוי דן אמר ראיה כל שהוא חכמים הם שאמרו מעה כסף שתי כסף. הנה דבר פשוט לרבי יוחנן יש לו שיעור למטה מן התורה. כלומר מעה כסף שתי כסף הלכה למשה מסיני הם, ולרבי הושעיא מדרבנן הם השעורין הללו, לרבי יוחנן אם פיחת לא יצא, לרבי הושעיא אם פחת יצא. ודקא בעי מאי הראיון, משום דנקט ראיון ולא תנא ראיה ולאתויי שלא בעיקר רגל כדאיתא בשמעתא.
<h2>דף כד.</h2>
במאור דף י"ח: ד"ה אם נטמאת. כתוב שם. חומר בקדש ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה. ובקדש מטביל את שתיהן, שהיד מטמא את חברתה לקדש. אמר רב שזבי בחבורים שאנו, פירוש כגון [שהגיע ידו הטהורה בידו הטמאה] וכו'. אמר אברהם. ומה צורך לזה הזרות, כי לא נמצא בכל התלמוד נגיעה יוצאה בלשון חבור, ובמסכת עבודה זרה [דף ל"ז:] ובמסכת נזיר [דף מ"ה:] הזכירו [טומאה] בחבורין שלא על לשון נגיעה וכן בבבא בתרא פ"א [דף ט':] ולא בשום מקום, ומי יכריחנו בכאן שנאמר בחבורין ולא ששתיהן טמאות אפילו שלא בנגיעה, ועוד ידו דומיא דיד חבירו מה התם על ידי נגיעה אף ידו על ידי נגיעה, וכן הזרות שכתב ביד נגובה שהאחת טבולה והאחת אינה טבולה, ולשון נגוב יוצא בכל מקום כנגד לחות ואפשר שהטבילה גם היא תהיה נגובה שלא ישאר בה לחות המים. ואולי ראה הרואה וטעה ושמע השומע וטעה, שראה בתוספתא [חגיגה פ"ג ה"ד] בתרומה נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה, ובקדש מטביל את שתיהן. אין מטביל הטהורה ואת הטמאה בפני עצמה אלא שתיהן כאחת. הטביל את אחת מהן ועשה טהרות כל טהרות שנעשו בטהורה עד שלא יטביל שניה טמאות שהיד מטמאת את חברתה לטמא בקדשים דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר לפסול בקדש. זאת התוספתא הראתה לו פנים בקצת הדרכים שהיא קוראה לשניה טהורה ונראה לו שאין לה שום טומאה מחמת עצמה אלא מכח חברתה קפצה עליה טומאה, וכן נראה לו לפרש שהיו שתי ידיו טמאות והטביל אחת מהן לפי שראה והטביל אחת מהן ועשה טהרות וכו' שהיד מטמאת את חברתה וכו', וכל זה איננו שוה להוציא דבר מפשוטו. וטעם הברייתא שמצריך להטביל את שתיהן כאחת, מפני שכיון שנטמאו שתיהן אין טבילה לחצאין, ואם לא נטמאת אלא אחת אינו מטביל אלא אחת. והאי דקתני שהיד מטמאה את חברתה וכו', לאו אסיפא קאי אלא ארישא קאי, ובקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמאה את חברתה וכו', כלישנא דמתני'. [ובדף השני אפרש השמועה על אמתתה כפשוטה, כי זה לא האיר ולא הזהיר]. במאור שם. [כתוב שם. אי אמרת בשלמא שלא בחבורין כלומר שלא נגעו שתי ידיו זו היינו רבותא דנגובה, אלא אי אמרת בחבורין מאי רבותא דנגובה. אמר אברהם] עתה אפרש. נגובה לרבותא קתני ואילו היו עליה משקין היו המשקין ראשונים והיד האחרת הנוגעת בהם היתה שניה ופוסלת את התרומה ומטמאה את הקדש ומשום הכי נקט נגובה. ורב שיזבי אמר כשהיד מטמאה את חברתה לקדש דוקא בחבורין, פירוש בעוד שידו אחת בבית המנוגע חברתה נוגעת בה והוי שתיהן כאחת ולא משום מגע חברתה, והיינו דאקשי למימרא (מיהא) אם לא משום מגע דשלא בחבורין לא מטמא לה מה לי נגובה מה לי לחה. ואם תאמר לאו לרבותא נקט ליה אלא לדיוקא משום תרומה כדפרישנא לעיל, דע והבן כי מה שאמר רבי יוסי מטמאה את חברתה לקדש לא לטמא את הקדש קאמר אלא לפסול שהיד עושה את חברתה שלישית והיא פוסלת את הקדש. וכך פירשוה רבי יוחנן וריש לקיש בשמעתא שאמרו באותה היד לפסול אבל לא לטמא, פירוש אותה היד הנוגעת לפסול בקדש (אבל) לא לטמא, ורבי יהודה שאמר לפסול אבל לא לטמא לפסול את היד קאמר ולא לפסול את הקדש, כענין שאמרו בחולין [דף ל"ד:] נפסל גופו מלאכול בתרומה, וכן בכאן אותה היד השניה נפסלה מלהשתמש בקדש, ואף על פי שאינה פוסלתו בנגיעה. אלא שיש תנאים שאומרים היד מטמאה את חברתה לטמא את הקדש, ומאן נינהו רבי יהושע ורבי, כדאיתה לקמן בברייתות. נחזור לענין דכיון דרבי יוסי ורבי יהודה תרוייהו סבירא להו יד עושה חברתה שלישית לא היה צריך לומר אלא אבל לא לתרומה, אלא ודאי משום רבותא דקדש נקט נגובה, ואי בחבורין קאמר מאי רבותא הא לאו (משום) מגע חברתה מטמאה, אלא משום דהוו תרוייהו כחדא ידא, והאי דלא אמר בגמרא לא קושיא ולא תיובתא משום דהאי קושיא לא סליקא ליה לרב שיזבי בקושיא אלא לדעתייהו דרבי יוחנן וריש לקיש דסבירא להו דרבי יוסי נמי לפסול בקדש קאמר ולא לטמא, אבל אי סבירא [ליה דרבי יוסי נמי לפסול ולא לטמא, אפילו אי סבירא] לן כרבי יוסי לטמא בקדש נמי קאמר האי דנקט נגובה לדוקיא דתרומה נקיט ליה כדאמרינן לעיל. ואפשר דרב שיזבי לא סבירא ליה כרבי יוחנן וריש לקיש, ורבי יוחנן אמר אחת ידו ואחת יד חבירו באותה היד השניה לפסול בקדש ולא לטמא כדפרישנא, ממאי מדקתני שהיד מטמאה את חברתה לקדש וכו' הא תו למה לי הא תנא ליה רישא מטביל את שתיהן, ופירושו שתיהן כאחת כברייתא שכתבנו למעלה שעד שלא תטביל את שתיהן אם נשתמש בטבולה טהרותיו טמאות, ואם לא שהיא פוסלת את הקדש במגע לא היתה טבילתה מעכבת טבילת חברתה מלטהר אלא ודאי פוסלת, אם כן סיפא למה לן אלא שמע מינה לאתויי יד חבירו. ומכאן ראי' למה שאמרנו דמטמאה את חברתה לקדש דקתני לא לטמא את הקדש אלא לפסול שהיד עושה חברתה שלישית והיא פוסלת בקדש, [שאם לטמא בקדש] קאמר היכי שמעינן לה להא מלתא מרישא דמתניתין, [אלא שמע מינה כדפרישית]. ולפסול בקדש ולא לטמא תנאי היא, דתניא כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא את הידים להיות שניות לקדש, והיד מטמאה את חברתה כמו כן להיות כמותה. ונראה לי לאתויי יד חבירו קאמר ואיהו סבר אף לטמא בקדש ורבנן קא סברי לפסול ולא לטמא, דאין שני עושה שני קאמרי הא שלישי עביד, ודחינן דלא אשכחן תנא דאמר לפסול ולא לטמא [שני עושה שני אלא] בהני תנאי, רבי סבר יד מטמאה את חברתה לטמא בקדש, ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לפסול ולא לטמא. זהו פירוש שמועה זו מאיר ומצהיר. ובהדיא קתני בתוספתא [פ"ג הלכה ד'] שהיד מטמאה את חברתה לטמא בקדש דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר לפסול בקדש והיינו תנאי בהדיא, דאי מדרבי יוסי ורבי יהודה לא מפרשי' מלתייהו, כדכתיבנא לעיל.
